יום חמישי, 13 באפריל 2017

[ביקורת] A Drifting Life

סיימתי את לימודי בית הספר התיכון ב-2012 ומאז אני משתדל להרצות בכל כנס שארגון אמא"י מוביל. בעבר נהגתי להעביר תכנים לבד, אך בשנים האחרונות במשותף עם ידידתי, Crucio5, מעבירים טריוויות ותכנים מגוונים בכל אירוע. בשנה שעברה אתגרנו את עצמו, "שמנו לעצמו רגל" אם אפשר להגיד, בכך שהחלטנו לדבר על שורשי המנגה. החל מהאזכור הראשון למילה מנגה על ידי קאטסושיקה הוקסאי במאה ה-19 ועד כמעט לימנו. הנושא היה לא פשוט, גם כשבאתי בביטחון שידעתי הרבה גם אחרי שראיתי מספר לא מבוטל של סרטים דוקומטרים וסדרה שלמה על אחד מאמני המנגה המשפיעים ביותר בהיסטוריה. יצא לנו להעביר את ההרצאה פעמיים, אחת במסגרת הארוקון 2016 ובפעם השניה במסגרת כנס אנימקס ואחרי כל הזמן הזה עדיין יש בי הרגשה שלא הצלחתי, אני באופן אישי, להגיע לנקודה שהיינו אמורים להגיע. בכל פעם פיסת מידע חדשה מצטרפת והקש ששבר את גב הגמל הייתה לאחר קריאת המנגה, A Drifting Life מאת Yoshiro Tatsumi, אבי תנועה ה-Gekiga מהמשפיעות ביותר בתחום המנגה ואולי הדבר שהיה הכי חסר לנו באותה הרצאה.

כמו שסיפרתי בפוסטים האחרונים שלי, הצטרפתי לפאנזין הישראלי "בועת מחשבה" ככתב. בין השאיפות הגדולות בחיי היה להקים מגזין ישראלי, עברי וכשר העוסק בתחום האנימה והמנגה לקהל הישראלי המצוי. רגע לפני שאני שם את עצמי בבור ללא סולם החלטתי שכדי שלא אמהר. הפאנזין היה במקום הנכון מספר שנים לאחר מכן, מקום שמאפשר לי במה נוספת לכתיבה, כי כאן בבלוג אני לא מוצא מוזה תמיד וגם הניסיון וההיכרות שאקבל על איך עולם התוכן הזה של הוצאת מגזין הולך רק תאפשר לי להגשים את השאיפה שלי בעתיד. אם זאת תהיה הגשמה בתוך הפאנזין הזה או בתור משהו עצמאי אחר, לדעתי אהיה מרוצה מהתוצאה. אחד הדברים שמשכו אותי לכך, היה המאמר של דני פייגלמן על אבי הגקיה מגיליון 5 של בועת מחשבה. המאמר שעסק באדם מדהים זה, שלא הרבה ידעו עליו , אך הרגישו את השפעתו וחותמו בתחום הדהים אותי. לפני מספר חודשים החלטתי לצאת משגרת קניית המנגה הרגילה שלי וניסתי משהו חדש. רכשתי מספר מנגות רנדומליות ובניהם בעקבות אותו מאמר של דני, את A Drifting Life. כעת אבקר מנקודת המבט שלי, לאחר קריאה איטית וממוקדת של מספר שבועות. הפוסט יעסוק במנגה עצמה ולא בטאטסומי כמו המאמר מבועת מחשבה עסקה בו, המלצתי החמה לאחר הקריאה לקרוא מאמר זה.

המנגה היא סדרה אוטוביוגרפית בת 800 עמודים העוסקת בחייו המאתגרים של יושיהירו טאטסומי כמנגקה. החל מנעוריו ותחילת דרכו בשנות ה-40 של המאה הקודמת ועד שנות ה-60 המוקדמות. A Drifting Life היא יצירתו האחרונה של טאטסומי שנפטר ב-2015 בגיל 79. הכותר נכתב ב-2008 ביפן והופץ כשנה לאחר מכן באנגלית על ידי חברת Drawn & Quarterly. הכותר זכה ביפן בפרס Osamu Tezuka ואף בארה"ב ב-2 פרסי Eisner (יצירה זרה - אסיה, יצירה המבוססת על סיפור אמיתי), בין הפרסים המוערכים ביותר בקרב אמני קומיקס ומנגה ברחבי העולם.


טאטסומי, שבחר לשמור על פרטיות משפחתו, שינה את שמו ושמות בני משפחות לשמות בדויים אך שמר על שמות אנשים אחרים בסדרה, שרובם היו אמני מנגה מוכרים, כמו אוסומו טזוקה, אבי המנגה המודרנית ו-Takao Saito, האדם שעדיין לא מצא זמן לנוח מכתיבת כרכים על גבי כרכים של Golgo 13. טאטסומי, הירושי קאטסומי במנגה, מציג ברגיל את מחשבותיו בגוף שלישי, אך קיימים גם מקרים שמחשבותיו באות בגוף ראשון. לא ברורה לי הסיבה, אך סביר להניח שהמטרה היא להדגיש לנו את חשיבות המאורע.

הסיפור שלנו נפתח בשנות ה-40 המאוחרות, יפן שפורקה מנשקה ונמצאת תחת פיקוח ושלטון אמריקאי לאחר ההפסד במלחמת העולם ה-2, הפסד שלא רק השפיעה על הממשלה אלא גם על התושבים, בניהם גם משפחת קאטסומי. למרות הקשיים הרבים ותנאי המחיה הלא פשוטים, הירושי ואוקימאסה קאטסומי, שני אחים חובבי מנגה גדולים מוצאים מפלט בחייהם - קריאת יצירותיו של אוסאמו טזוקה, שיצאו אז בפורמט "ספרי השאלה" שהיה פופלרי בקרב הפצת מנגה. טזוקה בזמנו עדיין התגורר עם אמו בעיר אוסאקה והיה סטודנט לרפואה, את המנגות שלו הפיץ דרך חברות הפצה קטנות שהיו באוסאקה מה שאיפשר להירושי ואוקימסה להשיג את הכותרים שלו בקלות, כי גם הם היו תושבי אוסאקה. בין היתר גם נהנו ממנגת יון-קומה (מנגת קומדיה בעלות 4 פאנלים) בשם "סאזה-סאן" שהופץ בעיתון יומי והיה להשראה לסגנון הראשון שבו הירושי התנסה בו.


ההתרכזות המרבית בסיפור היא כמובן על הקרייריה של הירושי, על איך מתלמיד תיכון חובב מנגה הוא הופך למנגקה. סיפור המועבר באופן שונה מזה של "איך עושים מנגה" כמו שהרוב מכירים היום ממנגה קצת יותר מוכרת, אלא יותר כמרוץ מכשולים. בכל פעם אנו רואים את הירושי עומד מול האתגר הבא שלו ומנסה לעבור אותו בצורה שנראית לנו כבלתי אפשרית. אנחנו גם מקבלים מבט על יוצרים אחרים שמליווה את הירושי בדרכו, על המכשולים שלהם והפעולות המשותפות שעשו עם הירושי על מנת להשיג את מטרותיהם.

הפרקים הראשונים נותנים לנו מבט מקיף על איך נולדה מנגה דרך עינייו של הירושי, אז, בשנות ה-40 וה-50. איך התפתחה התעשיה והאנשים שבה, איך תרבות השאלת המנגות עלתה ודעכה, איך מגזיני המנגה היו מצד אחד מקור הפרסום הטוב ביותר לקהל ומצד שני האיום הכי גדול על המדיום. בין הדברים המעניינים שמצאתי ביצירה הוא ההפסקות שבוחר טאטסומי מקו העלילה הרגיל ובוחר לספר על אירוע התקופה. דברים אלה לא בהכרח קשורים למנגה - לפעמים מוזיקה, קולנוע, תרובת ולפעמים איך משתנה יפן ממדינה מובסת למעצמה כלכלית ענקית, גם אם לפעמים העצירות האלו לא תרמו לסיפור, הם העשירו מאוד את הידע של הקורא, בונוס ענק בקריאה אוטוביוגרפית.



הבעיה היחידה שאני מוצא בסדרה הזאת בא בצורה מסוימת בסיפור שהיא לא נכונה בכתיבה אוטוביוגרפית לדעתי. הרבה דברים נשארים פתוחים, בין אם אילו ויכוחים או מערכות יחסים בין דמויות - אנחנו לא מקבלים סגירה להרבה מהם. פעמים רבות טאטסומי בוחר לסיים אירועים אלו בלי יותר מדי שאלות אצל הקורא, "בהמשך קרה...", והוא בעצם סוגר לנו את הפינה הזאת כטקסט. הרצון שלי הוא לראות משהו ויזואלי, לראות איך הבעיה שאולי נראת קטנה בעניי טאטסומי אבל גדולה בעייני הקורא נפתרת. דבר נוסף שאני לא רואה כחיסרון אבל יכול להיראות בעניי קוראים אחרים כאחד, הוא סגנון הציור של טאטסומי. את הדמויות הוא בוחר לאייר בצורה מאוד פשוטה, אף על פי שמגדיר את עצמו כאבי הגקיה, שהיא תנועה שהתגאת באיורים ריאליסטים, הוא העדיף במקום זאת לאייר את הדמויות בצורה פשוטה למדי. השלבים המדהימים שבו ניתן לראות את היכולות שלו זה הרקעים, התחבורה ואותם רגעים שהוא עוצר ומספר מעט היסטוריה לקוראים, הם הדובדבן שבקצפת.



הצלחתי להנות מהסדרה הקצרה הזאת כמו שלא נהנתי מהרבה מנגות לאחרונה. נשאבתי לסיפור של הירושי כאילו הייתי שם לידו לאורך כל הדרך וצעקתי לו בהצלחה. העשרה שקיבלתי מהסיפור הזה הייתה מדהימה, בין אם זה באותם אזכורים היסטורים שפורשו בצורה מעולה לקורא או בין אם זה על הצד הזה בתרבות שתמיד אני מפספס בכל פעם שאני מדבר על היסטורית המנגה ביפן. הדבר שכן הקשה על הקריאה זה הגודל המאסיבי של הכרך. ההוצאה האמריקאית כוללת את כל 800 פלוס הדפים בתוך כרך אחד ענק ובגודל הרבה יותר גדול מהמידות הרגילות שתראו במנגה באנגלית. הגודל והעובי מאוד מקשה להחזיק את הספר בזמן הקריאה לאורך זמן ולרוב לא מצאתי את עצמי קורא יותר משני פרקים במכה אלא מעדיף לתת לידיים קצת מנוחה. אני חושב שזה גם דבר שהגיע לטובה, לעשות מרתון ולקרוא הכל ברצף מהיר הוא לא דבר חכם בסיפור שכזה, האיטיות שבקריאה גרמה לה להיטמע אצלי טוב בראש, עד כדי כך שאני יכול עכשיו לשבת ולכתוב ביקורת שאני אהיה מרוצה ממנה כמעט בלי לפתוח את הכרך לעבור עליו שוב ושוב. המלצה החמה לכל חובב מנגה להוציא קצת כסף מהכיס ולרכוש את היצירה הקצרה והמדהימה הזאת מאת יושיהירו טאטסומי.


לא תמיד אני מצליח לכתוב משהו מבלי להיכנס לעומק הסיפור ולתת ספוילרים, זה אתגר לא פשוט שאני לא חושב שאני גם מצליח בו. אשמח מאוד לשמוע את דעתכם על הביקורת והצעות לשיפור יתקבלו בברכה. תודה רבה לעורך האנונימי שעזר לי בלתקן את הטקסט שהיה נוראי בתחילתו.

בהנחה וכבר קראתם יצירה זאת ומחפשים דברים דומים, אפשרו לי לתת לכם המלצות.

קאקוקאקו שיקאג'יקה היא מנגה אוטוביוגרפית על המנגקה היגאשימורה אקיקו. סיפור סוחף ומרתק, שובר לב ועוצר נשימה. מספר את סיפורה של אקיקו האישי המנסה להפוך למנגקה עוד בתקופת התיכון שלה, היא נעזרת במורה לאומנות וחושבת שזאת הדרך הקלה שלה לעולם הזוהר. מה שהיא מגלה בהמשך שהמורה לא כל כך פשוט, צעקני וקולני אך מזהה בה תקווה ויכולות מדהימות של איור שיכולות לשמש אותה לדברים הרבה יותר טובים מלהיות מנגקה. סדרת ג'וסיי ו'חלק מהחיים' מבין האהובות ביותר עליי וחוויה מדהימה הייתה לקרוא את זה, הרגשה שאני מאמין שתהיה בכל אחד שיקרא זאת.

באקומן היא מנגה לא אוטוביוגרפית אבל היא כן עוסקת בחייהם של שתי מנגקות צעירים שרוצים גם הם להיות חלק מעולם הזוהר. מהיוצרים של דת' נוט, טאקשי אובטה האחראי על האיור וטסוגומי אובה האחראי על הכתיבה הם חוזרים לאחת היצירות הבודדות שאלמנטים על-טבעים לא נמצאים בה ועדיין היא הייתה סדרה מצליחה בשונן ג'אמפ! אף על פי שאינה אוטוביוגרפית היא כללה בתוכה דברים שהרגישו וראו בענייהם צמד היוצרים של הסדרה ואף השתמשו בדמויות המבוססות על אנשים אמיתיים כדי לפלפל את העניינים. במידה ויצא לכם לצפות באנימה שלא תפסה באף נקודה מוצדקת את המנגה, שכחו ממנה ותשבו לקרוא את ההרפתקאה בת 20 הכרכים המדהימה של סאיקו ושוג'ין!

תגובה 1:

  1. גם אני התרשמתי מאותה כתבה בבועת מחשבה, אבל עדיין לא ייצא לי ללכת ולקרוא את המנגות שלו בעצמי. נראה שאתה מביא את הפוש האחרון~ [;
    בכמ, כתבה מעולה ומעוררת השראה, ח"ח! גם על ההמלצות, קאקוקאקו שיקאג'יקה זו מנגה שבהחלט נגעה בליבי והשאירה בו חותם.

    השבמחק